קולורינג ופוסט לסרטי אמנות

טל אמיתי- לביא

אנימצית השטיח לתערוכה "החדר הפועם" בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

טל אמיתי לביא / החדר הפועם / אוצרת: רוית הררי

התערוכה "החדר הפועם תוכנה בדיוק רב למי מידותיו ומאפייניו האדריכליים של חדר הבאר בגלריה, שברצפתו עדיין טמונה באר בת כמאה שנים. בית הבאר ההיסטורי של העיר, אשר התרוקן מחכליתו המקורית והפך לחלל תצוגת אמנות, הופך לחלל רפאים מתעתע ונושא זיכרונות: מקסם שווא של בית המורכב אלמנטים אדריכליים נעדרי חומר, גוף ופונקציה, היוצרים אשליה אופטית של ביתיות עוטפת ומתפרקת בו זמנית. העבודות בתערוכה מחלקות את הגלריה למעין דירת שלושה חדרים, ובכך הופכות אותה לחלל דומסטי המזמין להתכנסות פיזית ומנטלית, מרחב קסום ואשלייתי, מהורהר ומעורער, המבוסס על שיבושים חומריים, היפוכים והתקות במרחב זה מוצגים אלמנטים אדריכליים ואובייקטים ביתיים הבנויים מחומרים שקופים ואווריריים, נטולי נפח ומשקל, חפצי רפאים נטולי גוף. על אף המראה הנזירי והמינימליסטי, יצירתם כרוכה בעמל רב. אלפי חוטי ניילון שקופים ודקיקים נמתחו ונשזרו במשך חודשים ארוכים כדי לייצר גרם מדרגות מרחף, צמד חלונות - המחליף את חלונות הכללית הממשיים – ווילון, שנדמה כנע מאליו לאורן של אלומות האור המרצדות בחדר. גם עבודות האנימציה המוקרנות בהקרנה מחזורית. בנויות מקווי אור חמקמקים הנעים בכוריאוגרפיה מעגלית של הצטברות וגריעה, של בניה ופירוק: שטיח שכמו מצטייר מאליו על הרצפה, שקווי עיטורי מבוססים על אלמנטים מתוך תוכנית הקרקע של חדר הבאר: אח מבוערת שאש מדומה לוחשת בה; ומעין אדוות מים המוקרנת על פי הבאר ומפעמת בחדר כדופק תת קרקעי מדומה.

הבית, על רבדיו הפיזיים. הפסיכולוגיים והמטאפוריים, נושא עמו לכאורה הבטחה ליציבות ולבטחון. אך בידיה האמונות של אמיתי לביא הוא נבנה כחלל שיסודותיו שבריריים, המבוסס על אשליות אופטיות שאינן מציעות הגנה או הכלה אמיתית. זהו בית משובש ומפולש, שתחושת הביטחון בו מתערערת. במונחיו של פרויד זהו בית "אל ביתי", שמרכיביו המוכרים עברו הזרה טורדת מנוחה. האלמנטים האדריכליים המסומנים בו הם בעיקר חללי מעבר ופתחים שאינם מובילים לאף מקום, והחפצים אינם רהיטים פונקציונאליים, אלא אביזרי נוי לוחשים ורוחשים חפצי רפאים בעלי נשמה, שנדמה כי המירו את דייריו המקוריים של הבית כפי שמציע הפסיכואנליטיקאי איתמר לוי במאמר "החדר הפועם" בספרו "הבית והדרך" נדמה כי אמיתי לביא מהלכת באזורי התפר שבין ארכיטקטורה וחלום, בין ריהוט ודמיון, בפנטזיה של התאורה, בעולם אוימיסטי שבו לחפצים "יש נשמות",

רווית הררי- אוצרת

נעה רז מלמד

קולורינג ופוסט לסרט המהווה חלק מתערוכת "דמטר ופרספונה" במוזיאון עין חרוד 2021

נעה רז / דמטר ופרספונה / אוצר: יניב שפירא

התערוכה שלפנינו מציגה פרק נוסף בעיסוקה של נעה רז מלמד בהוויה הקיבוצית והחלוצית, אותה היא בוחנת מנקודת מבט אישית ועכשווית. שם התערוכה מתייחס לשתי דמויות במיתולוגיה היוונית: דמטר, אלת התבואה והפריון, לימדה את בני האדם איך לגדל חיטה; פרספונה, בתה, היא הממונה על עונות השנה ועל מחזוריות הצמיחה וההתכלות. בסיפורן מגולמים גם יחסים של קשר ופרידה בין אם ובת.

עבודת הווידיאו קפיצת שמיכה, הניצבת במרכז התערוכה, היא תולדה של פעולה שיזמה רז מלמד, ילידת קיבוץ גבע. היא פנתה למעגל המשפחתי הקרוב, נשות שבט משפחת רז – סבתות, אימהות, בנות ונכדות – שהתכנסו לפעולה משותפת בשדה השלף של קיבוץ גבע, על רקע נוף של שדות, פרדסים, גבעות וברושים. לבושות בלבן, הן ניצבות במעגל ואוחזות יריעת ברזנט מתוחה לצד מגדל רעוע שבנוי מסנדות המחוברות בחבלים. הסרט עוקב אחריהן כשהן קופצות בזו אחר זו אל יריעת ברזנט, פעולה המדמה את "תרגילי האומץ" שהיו במשך שנים רבות חלק ממסלול החניכה הישראלי. המצלמה מתמקדת בהבעות פנים ובשפת הגוף של המשתתפות, המביעים דריכות, ריכוז, היסוס וחשש. רגע הקפיצה, שבו כל אחת מהמשתתפות אחראית לשלומה ולבטיחותה של האחרת, מגלם התמסרות ואמון בחבורה, במשפחה, במעגל הנשי. הפסקול המלווה את העבודה תורם גם הוא לתחושת השבריריות המרומזת: השיר "ים השיבולים" – משירי להקת הגבעטרון המוכרים, המזוהה עם ההתיישבות החלוצית בכלל ועם זו הקיבוצית בפרט – נשמע בקולה החרישי של אם האמנית, חברת הגבעטרון במשך שנים רבות, כעין קינה על עולם שהיה ואיננו עוד. לפסקול המוכר הוסיפה רז מלמד שיבושים, שיש בהם כדי להטיל ספק באידיליה המוכרת, ואולי אף לרמז שבעיניה היא מעולם לא התקיימה בעולם הממשי.

עבודת הקש המוצבת בחלל מורכבת מגבעולי שיבולים שהאמנית אספה בשדות העמק. היא שזרה אותם זה בזה ליצירת מבנה שברירי, המשוך מרצפה עד תקרה ותלוי על בלימה. הדימויים המשולבים בו לקוחים ברובם מתבליטים ומציורי כדים המתארים מיתוסים מערביים; בה בעת, הם לקוחים ממעגל החיים היהודי ומפנים לאתוס חג השבועות וקציר העומר בקיבוצים. את כל אלה אורגת רז מלמד בדימויי העמק, הבית והמשפחה החרוטים בתודעתה.